מאגר הדנ"א של עמק הירדן
במרתף לא רחוק מהכנרת, מתויקות עשרות אלפי דגימות אדמה. ארכיון הקרקעות של עמק הירדן הוא המאגר היחיד מסוגו בארץ ובין מדפיו טמון הסוד למנגו מוצלח ולבננה המושלמת. ביקור במרכז שבלעדיו אף חקלאי בעמק לא נוטע שתיל
אביבה לורי, צילומים: ירון קמינסקי' 01.2013
איכשהו תמיד בירידה לעמק הירדן מתנגן בראש השיר היפה של אריק אינשטיין “מכופף הבננות”. כאילו שהאיש הקטן מהשיר באמת עובד שעות נוספות במטעים ורץ כמו משוגע מעץ לעץ. ואם כבר בננות אז מי עושה את התמרים מג’הולים אחד אחד ואת המנגו ריחני ועסיסי ואת האבוקדו ירוק מבריק וטעים כל כך? לא רק השמש הכמעט נצחית והחום הרב ולא יד המקרה, כמו שחשבנו.
על שפת הכנרת, קצת אחרי צומת צמח, סמוך לבית גבריאל, במרתף אחד מבנייני מכללת עמק הירדן, בחדרון לא גדול, מסתתר אוצר. אוצר שרק שותפי סוד יודעים על קיומו. חלקו הגדול בן יותר מ–50 שנה, מסודר באלפי קופסאות קרטון, כמו בחנות נעליים עתיקה, על מדפים משרדיים צנועים, וכל מי שחולף על פניו האפורים חסרי הצבע ממשיך הלאה בדרכו ולא מגלה בו כל עניין. זהו ארכיון הקרקעות של עמק הירדן המכיל 27 אלף דגימות קרקע, רגבי אדמה מיובשים בכל מיני צבעים וטקסטורות. כל רגב שייך לחלקת אדמה שונה. ובסך הכל מסודרת בארכיון הקרקע, היחיד בארץ, רובה הגדול של האדמה החקלאית של כל קיבוצי העמק.
חופרים באלכסון לעומק, ובן הגיא יורדת עם הפטיש.
בשביל מה זה טוב? כמו שבעיר לא הולכים לשום מקום בלי עורך דין/פסיכולוג/מאמן אישי צמוד, בעמק הירדן לא שותלים ולא זורעים בלי להיכנס קודם לארכיון הקרקעות ולמעבדה הסמוכה. דגימות קרקע זה שם המשחק והמוח מאחורי ההצלחות החקלאיות של השנים האחרונות. אם הארכיון הוא המוח, לבו של הפרויקט הם נורית בן הגיא, מומחית לקרקע ומים, מנהלת המעבדה, ואמקה (אברהם) כנרתי. הוא דור שני והיא דור שלישי לפרויקט. “אחד הדברים שאי אפשר להגיד היום בחקלאות זה ‘תשתול עץ ויהיה בסדר’”, אומרת בן הגיא, “כי הרבה פעמים זה לא בסדר. פשוט לא מצליח”.
ארכיון הקרקעות הוא רעיון ייחודי של חלוצי עמק הירדן. ליתר דיוק זו יצירה משותפת של שלושה חלוצים שבאו לעמק הירדן בתחילת המאה ה–20: יוסף בן הגיא (סוכובולסקי), דניאל זיו ושמואל סטולר. נורית בן הגיא היא כלתו של יוסף ודור שני, כאמור, של אספני אדמה כפייתיים. בנוסף לארכיון הקרקע מנהלת בן הגיא בצמח את המעבדה שנותנת שירותים גם לחקלאים בגליל העליון, רמת הגולן, עמק הירדן, בית שאן וחלק מאזור הגליל התחתון. בעלי המעבדה הם המפעלים האזוריים של עמק הירדן ומבחינה מקצועית היא חלק משירות השדה של משרד החקלאות. בעבר היו 23 מעבדות כאלה ברחבי הארץ, אך כיום נותרו חמש.
סיפורו של ברק קפלן, מרכז המטעים של קיבוץ גינוסר, ימחיש את חשיבות העניין. “פעם החקלאים היו אומרים, ‘יש אדמה, יש מים, יש אוויר, מגדלים מה שמגדלים ולא עושים מזה כזה סיפור’. אני יכול להעיד על עצמי שבעבר גם חשבתי ככה ועשיתי טעויות. נטעתי אבוקדו ולא התחשבתי בבעיות הטופוגרפיות של החלקה ובדיעבד התברר שהיו שם בעיות ניקוז שלא ידענו עליהן. התוצאה היתה תמותה גדולה של עצים ויבולים נמוכים. אם המידע הזה היה לי זמין, אני בטוח שהייתי מחליט אחרת, אבל הייתי צעיר וחשבתי שאני יודע הכל ולא הלכתי להתייעץ עם אף אחד. היום, ככל שאני מתבגר, אני יודע פחות”.
המידע דווקא היה זמין. הרכב הקרקע של קיבוץ גינוסר נמצא בארכיון הקרקעות בצמח, ואם חסרים שם רגב אחד או שניים אפשר היה תמיד להזמין דגימות קרקע חדשות. נכון, זה היה עולה כסף – וקפלן לא היה בטוח ששווה להשקיע אותו. גם שמוליק מידלר, מנהל המטעים מקיבוץ אשדות יעקב איחוד, למד בדרך הקשה שאין קיצורי דרך. “בשנים האחרונות נכנסנו לשטחים חדשים שלא גידלנו בהם קודם”, הוא אומר. “נכנסנו לאזור הררי שהיו הרבה ספקות לגבי איכויות הקרקע שלו, כל כמה מטרים מבנה הקרקע משתנה, והיתה תעלומה גדולה לגבי אפשרויות הגידול שם, אז ליתר ביטחון גידלנו על השטח הזה חיטה. זה גידול שאין בו הרבה סיכונים. אחרי שקיבלנו ייעוץ מהמעבדה בצמח – כלי עבודה מעולה לחקלאי ברמה הכי גבוהה שיש – נטענו השנה על חלק מהשטח אבוקדו ועושה רושם שזו תהיה הצלחה. היום החשיבה היא הפוכה. קודם לומדים את הקרקע ואז מתאימים את הגידול. פעם קודם היינו שותלים ואחר כך פותרים את הבעיות שהיו מתעוררות בשטח. כולם עשו בננות ורק אחר כך גילו שהקרקע, במקומות מסוימים, לא מתאימה לבננות”.
חקלאות / עמוק באדמה
הארכיון והמעבדה בצמח נולדו באופן רשמי ב–50’, אז נרשמה באחת המחברות “בדיקה מספר 1”. יוסף בן הגיא נולד בביאליסטוק בפולין. הוריו שלחו אותו לארץ בגיל צעיר מחשש שיידבק בחיידק הקומוניזם. הוא גדל בתל אביב אצל דודיו, משפחת סוכובולסקי, מייסדי תל אביב ששינו את שמם לדנין, ולמד בגימנסיה הרצליה, מוסד שהיה משול באותה תקופה להרווארד של ימינו ובוגריו לקרם דה לה קרם של המשכילים. כשסיים את הלימודים עבר לדגניה ב’ והתחיל לעסוק בחקלאות.
גם דניאל זיו, בנו של עקיבא וייס, ממייסדי אחוזת בית, נולד בפולין ולמד בגימנסיה הרצליה. הוא עבר לדגניה ב’ כדי להגשים את חלום ההתיישבות החקלאית. זיו היה משורר וחקלאי, מומחה לבננות. סטולר, יליד מוסקבה, למד חקלאות באוניברסיטה באוקראינה, עלה בעלייה השלישית לקבוצת כנרת וכמו חבריו התמסר למחקר חקלאי. הוא הביא לעמק הירדן זנים של בננות, תמרים וגפן והתאים אותם לתנאי הארץ. על כך זכה ב–65’ בפרס ישראל.
שלושת החלוצים הקימו את ועדת הניסיונות של עמק הירדן, מעין מועצת חכמים לענייני קרקע, מים וגידולים חקלאיים. הם היו חופרים באדמה, אוספים דגמים של קרקע, ממספרים אותם, מפרקים לגורמים, חוקרים במעבדה, מייבשים, כותבים דו”ח ומתייקים באחת מקופסאות הקרטון. המעבדה שהקימו היתה, בראשית דרכה, תוצר לוואי שבא לשרת את הצדק החלוקתי. “בכל פעם שגאלו אדמות”, אומרת בן הגיא, “היה צריך לחלק אותן בין חמשת הקיבוצים הראשונים בעמק ולא כל האדמות היו שוות באיכותן. השלושה נאלצו ללמוד את בעיות הקרקע כדי לחלק אותה בצורה שווה, ולשם כך הקימו את המעבדה”. אבל לא רק הקרקע העסיקה את השלושה, גם בעיות השקיה. “בראשית ההתיישבות בעמק הירדן גידלו בעיקר פלחה”, אומרת בן הגיא, “אבל לאט־לאט הבינו שאם לא יביאו מים מהכנרת לא תהיה התפתחות ולא תהיה התיישבות. בהתחלה השקו את הגידולים בהצפה ואז שמו לב שבחלקות מסוימות האדמה מלוחה. אם הקרקע כבדה ואין ניקוז, עודפי המים מגיעים לשכבה הקשה, נעצרים ועולים בחזרה והופכים, בין היתר, למלח בישול. כך למדו החלוצים ששדה צריך להיות מנוקז”.
את עודפי המים סילקו בתעלות ניקוז שחפרו בשדות בעומק של שני מטרים. זה הציל את החקלאות ושיפר את הגידולים. בן הגיא: “ואז יוסף אמר: ‘אם חופרים לעומק ורואים את שכבות הקרקע זו הזדמנות לקחת דוגמה מכל שכבה ולשמור את הרגבים וללמוד מהם על הרכב הקרקע, וכך בעצם נולד ארכיון הקרקעות של עמק הירדן. בזכות תעלות הניקוז”.
אמקה (אברהם) כנרתי נולד לפני 88 שנה בקבוצת כנרת. היום הוא יד ימינה של בן הגיא והקשר שלה להיסטוריה של קרקעות העמק. אמקה הוא אגדה מקומית, שילוב של חקלאי ולוחם. הוא למד בבית הספר החקלאי כדורי, היה בפלמ”ח והשתתף במבצעים נועזים כמו ליל הגשרים, פיצוץ הרדאר על הכרמל ועוד. אמקה לחם לשחרור הגליל וטבריה במלחמת השחרור ובאחד הקרבות בצפת נפגעה עינו מרסיס. “כולם בעמק מכירים אותו”, אומרת בן הגיא, “פעם מספיק שעל מכתב היו כותבים: ‘אמקה, עמק הירדן’, והמכתב היה מגיע”.
אחרי המלחמה חזר כנרתי לקבוצת כנרת והצטרף ליוסף בעבודתו. בהתחלה כנהג ולאחר מכן כאיש שירות השדה ושותף במיפוי הקרקעות. “ליוסף לא היה רישיון נהיגה והוא היה צריך לנסוע ממקום למקום”, אומר כנרתי, “לפני עבד איתו מישהו, אמרו לו להוציא רישיון נהיגה. הוא למד והלך להיבחן פעם ופעמיים ולא הצליח, אז הוא התרגז, נעלב ועזב ואני באתי במקומו. לי היה רישיון נהיגה עוד מהצבא”.
ב–58’ הצטרף כנרתי, אחיו של נח כנרתי, מומחה המים ויועצו של יצחק רבין לענייני התיישבות, לשירות השדה של משרד החקלאות, ומאז ועד היום הוא ממשיך לעבוד אף על פי שלפני 20 שנה הוא פרש באופן רשמי לגמלאות. עיקר עבודתו היה ניהול הפרויקט של יוסף שנפטר ב–72’. כלומר איסוף ומיפוי של הקרקע בעמק. הוא המשיך לעבוד בשדה, לחפור בורות, לאסוף את רגבי האדמה לתוך הקופסאות ולתעד את הממצאים בכתב. חדרו הצנוע בצמח מתפקע מתיקים ישנים שרק הוא מסוגל לקרוא בהם, לפענח את כתב ידו ולזכור את מילות קוד הסתרים שרשם לעצמו בצד. הוא גר כל השנים בקבוצת כנרת וכתחביב מייצר יין. כנרתי הקים יחד עם בנו של אחיו נח יקב שבו הם מייצרים כ–4,500 בקבוקים בשנה. “כשהתחלתי לעבוד כאן”, אומרת בן הגיא, “הוא היה מביא ענבים מהגליל ובמרתף המעבדה היה עומד יחף בגיגית ודורך אותם ברגליו וכל המרתף היה מלא בריח ניחוח”.
עלייה לקרקע מארגנטינה
על אדמה אי אפשר להגיד שתוכה כברה. “כשחקלאי בא ואומר שהוא רוצה לטעת מטע בחלקה מסוימת”, אומרת בן הגיא, “הכל מלמעלה נראה נהדר. האדמה חומה וטובת מראה, אבל מה קורה בהמשך, מתחת לשכבה הראשונה? את זה אף אחד לא יודע. חייבים לעשות אנליזה”. בשביל האנליזה בן הגיא לוקחת פטיש ויורדת לבור.
בעבר נחפרו הבורות באופן ידני. היה מתחיל את החפירה הבחור הכי נמוך, כשהוא היה נעלם בבור היה מחליף אותו בחור קצת יותר גבוה. סיום החפירה הופקד בידיו של הבחור הכי גבוה. היום עושה את הכל מחפרון: “חופרים בור בעומק 1.80 מטר, אורך 2 מטר ורוחב 60 ס”מ, ואני מבקשת שיעשו לי שיפוע כדי שאוכל לרדת ואני מתחילה עם הפטיש לגלות את השכבות ולתאר את החתך. יש כארבע שכבות בתוך כל בור. אני לוקחת דגימות קרקע, חלק מזה הולך לארכיון הקרקעות וחלק למעבדה לצורך בדיקות כימיות וקביעה מהו הרכב הקרקע וכתוצאה מכך אני יודעת להגיד לחקלאי שבא להתייעץ איתי אילו גידולים הכי כדאי לגדל באותה אדמה. לפעמים באותה חלקת אדמה יש סוגי קרקע שונים ואז אני מציעה לו לפצל את החלקה ולגדל בה גידולים שונים. עוד לפני שחקלאי מניח את הטפטפת הראשונה כדאי לו לדעת מה מסתתר מתחת לשכבה הראשונה”.
עלייה לקרקע מארגנטינה
על אדמה אי אפשר להגיד שתוכה כברה. “כשחקלאי בא ואומר שהוא רוצה לטעת מטע בחלקה מסוימת”, אומרת בן הגיא, “הכל מלמעלה נראה נהדר. האדמה חומה וטובת מראה, אבל מה קורה בהמשך, מתחת לשכבה הראשונה? את זה אף אחד לא יודע. חייבים לעשות אנליזה”. בשביל האנליזה בן הגיא לוקחת פטיש ויורדת לבור.
בעבר נחפרו הבורות באופן ידני. היה מתחיל את החפירה הבחור הכי נמוך, כשהוא היה נעלם בבור היה מחליף אותו בחור קצת יותר גבוה. סיום החפירה הופקד בידיו של הבחור הכי גבוה. היום עושה את הכל מחפרון: “חופרים בור בעומק 1.80 מטר, אורך 2 מטר ורוחב 60 ס”מ, ואני מבקשת שיעשו לי שיפוע כדי שאוכל לרדת ואני מתחילה עם הפטיש לגלות את השכבות ולתאר את החתך. יש כארבע שכבות בתוך כל בור. אני לוקחת דגימות קרקע, חלק מזה הולך לארכיון הקרקעות וחלק למעבדה לצורך בדיקות כימיות וקביעה מהו הרכב הקרקע וכתוצאה מכך אני יודעת להגיד לחקלאי שבא להתייעץ איתי אילו גידולים הכי כדאי לגדל באותה אדמה. לפעמים באותה חלקת אדמה יש סוגי קרקע שונים ואז אני מציעה לו לפצל את החלקה ולגדל בה גידולים שונים. עוד לפני שחקלאי מניח את הטפטפת הראשונה כדאי לו לדעת מה מסתתר מתחת לשכבה הראשונה”.
בן הגיא נולדה בבואנוס איירס. דור שני לילידי ארגנטינה מצד אביה. היא גדלה בבית ציוני־חילוני. ב–72’, בגיל 19, לאחר שסיימה ללמוד בבית ספר תיכון ושנה בסמינר למורים, באה לישראל לשנה להשלים לימודי הוראה ונשארה. “למדתי פה במכון למורים לגולה בירושלים”, היא אומרת. “זו היתה דרך טובה להכיר את הארץ ולהתאקלם. אחרי סיום הלימודים באתי למנהל המכון ואמרתי לו שאני לא חוזרת הביתה. כל משפחתי נשארה בארגנטינה אבל הורי כיבדו את ההחלטה שלי. הרי לזה בעצם חינכו אותי כל השנים. נרשמתי ללימודים בפקולטה לחקלאות ללימודי קרקע ומים. חשבתי שזה הדבר הנכון לי מבחינה אישית וציונית”.
את הציונות הלכה למעשה הגשימה בן הגיא בדגניה ב’. בפקולטה לחקלאות היא פגשה את שי בן הגיא, בנו של יוסף. הוא למד במחלקה לבעלי חיים והם נישאו. “הוא הביא אותי לעמק הירדן. המשכתי לתואר שני ובימים שלא למדתי עבדתי בגן ירק עם אחיו של שי, שמוליק, שריכז את הענף בדגניה ב’. חשבתי שאחרי שאסיים את התואר אשתלב בזה בקיבוץ. אבל יום אחד, בחורף 77’, הגיע לגן הירק בן אדם שלא הכרתי. היה גשם, מלא בוץ ומים מסביב, ואני עבדתי באבטיחים, והבן־אדם אמר: ‘מספרים בעמק שאשתו של הבן של יוסף למדה קרקע ומים’. זה היה אמקה. הוא הוציא אותי מהירקות והכניס אותי למעבדה ומאז אני כאן. מ–78’ אני מנהלת את המעבדה. היתה בינינו אהבה גדולה ממבט ראשון”.
היום גרה בן הגיא עם משפחתה במעלה גמלא. יש להם שלושה ילדים ולולים גדולים לגידול פטם. בימי שישי, כשהמעבדה סגורה, היא רוכבת להנאתה על אופניים. האשה היחידה בקבוצת רוכבים מרמת הגולן על אופני שטח. בשנים האחרונות עובדת בן הגיא, בעזרתו של כנרתי, על מחשוב המערכת. “אמקה השקיע בפרויקט הזה איזה חמש, שש שנים. הוא שיכתב את מה שהיה עד אז מרוכז בתיקים שלו, אירגן את הנתונים ונתן מספרים לחלקות”, אומרת בן הגיא. בפועל הוא היה צריך לשחזר כמעט נייר־נייר ותיק־תיק כדי שמישהו יבין את כתב הסתרים שלו. התוצאות מרשימות. בלחיצת כפתור רואים עכשיו את החלקות שעל המפה נצבעות בצבעים שונים והחקלאים שחפצים בכך יכולים לקבל אינפורמציה עדכנית לגבי מבנה הקרקע שבה הם מתכוננים לטעת גידול כזה או אחר.
“מאתרים את החלקה במפה”, אומרת בן הגיא, “אם היא נסקרה, הכל נמצא במחשב. אם המידע לא מספק, עושים סקר נוסף ומוסיפים נתונים חדשים ומאשרים את החלקה לנטיעה”.
אם התחלתם לסרוק קרקע בשנות ה–50 או אפילו קודם לכן, עושה רושם שבקרוב לא תהיה לכם עבודה כי רוב השטחים כבר מופו?
“השטח של קיבוץ דגניה א’, למשל, נסקר ב–88’”, מספרת בן הגיא. “מאז הם שינו את הגידולים, כי בחקלאות מודרנית משנים את הגידולים כל כמה שנים. זה עניין של אופנה, כסף וצרכים של הקרקע. בקיבוץ אחד רצו לגדל מנגו. אנחנו באזור סאב־טרופי ומנגו הוא אחד הגידולים הכי מתאימים לאזור הזה. היו לנו דגימות משנות ה–60. בדקתי ומצאתי שאת הבדיקה הכי חשובה למנגו לא עשו כי המנגו רגיש במיוחד לגיר ואז לא בדקו גיר באדמה. בקיבוצים הרבה פעמים, כשמתחלף מרכז המשק או כשנכנס מרכז משק שכיר, הוא זורק מהמשרד את כל התיקים הישנים לפח ויחד איתם את הבדיקות שלנו”.
עלות בנייתו של תיק חדש עם כל הנתונים, כולל חפירות ובדיקות מעבדה, יכולה להגיע לעשרת אלפים שקלים, והחקלאי לא תמיד נלהב להוציא את הסכום הזה. גם ככה הרווח שנשאר לו בסופו של דבר הוא לא מי יודע מה. “היום בחקלאות הרווח הוא גבולי מאוד”, אומר רמי גור ממושב גבעת יואב. “לכן הבדיקות המקדימות קריטיות מאוד כי אם אתה מפספס במשהו אתה נמצא בצד הלא נכון של עקומת הרווח שלך”.
גור הוא חקלאי מגוון. יש לו לולים גדולים לאפרוחים של תרנגולי הודו, 50 דונם שעליהם הוא מגדל תפוז סיני ו–30 דונם של פיטאיה, פרי חדש ואקזוטי שנולד במרכז אמריקה אבל מוכר יותר במזרח הרחוק. “זהו קקטוס עם פרח יפהפה שפורח בלילה. צריך להאביק אותו ידנית ויש לו פרי נהדר”, אומר גור. “פיתח אותו פרופ’ יוסי מזרחי באוניברסיטת באר שבע. אני התלהבתי מהגידול הזה. בשנת 2000 לקחתי מפרופ’ מזרחי שתילים של כל מיני זנים ופה הייתי תלוי מאוד בעזרה של נורית להיכנס לגידול חדש שלא יודעים איך לדשן ובאיזה אדמה לשתול אותו ואיך לטפל בו. שלחתי לה דגימות קרקע. הקקטוס הזה מאוד לא מפונק מבחינת האדמה. הבעיה הגדולה יותר היא הטמפרטורה. אצלנו יש הבדלים גדולים בין היום והלילה. בסך הכל הייתי צריך להתמודד עם הרבה מאוד בעיות – לא לבזבז יותר מדי מים ומצד שני לתת לו את כמות הדשן שהוא צריך.
“בפרי הדר שולחים לנורית מדגם של עלים מהעצים ומקבלים חזרה את הבדיקות שהיא עשתה במעבדה ולפי זה יודעים כמה אשלגן, פוספטים ומינרלים אחרים להוסיף. בפרי הדר הבדיקה מדויקת מאוד כי כל פספוס זה הפסד של כסף. לקקטוס אין עלים, אז הורדנו ממנו דגימות ונורית בדקה וריאציות שונות וקיבלנו דו”ח איך לדשן את הקרקע שלו”.
אבל לא תמיד היה גור כל כך ממושמע. לפני הפיטאיה הוא גידל על אותה חלקה בננות. בן הגיא לא התלהבה מהקרקע בחלקת הבננות והמליצה לו לעשות שם משהו אחר, אבל גור התעקש. “מאחר שזו הקרקע שהיתה לי, התעקשתי מאוד לגדל עליה בננות. מקובל בבננות שאחרי שבע שנים האדמה ממצה את הפוטנציאל שלה ואז מחליפים גידול. ואני באותה חלקה לא הוצאתי שבע שנים. בקושי החזקתי חמש שנים ונאלצתי לרדת מהקרקע. היו שם הרבה בעיות, זה ערוץ של נחל שהאדמה בו נורא חולית ומלאה באבנים ובננה לא אוהבת את זה. היא אוהבת אדמה מאווררת אבל כבדה יותר. אני עשיתי לכל בננה עציץ, מין בור עם אדמה כבדה, וחשבתי שזה יפתור את הבעיה, אבל הבננה לא ויתרה והעניין לא הלך. התפוקה לא היתה מספיק טובה. בסוף אני ויתרתי לבננה ועברתי לפיטאיה. בדיעבד התברר שנורית צדקה”.
ברק קפלן מגינוסר נטע השנה 50 דונם מנגו בשתי חלקות. “לפני שהתחלתי הלכתי לנורית ובלחיצת כפתור מצאנו את שתי החלקות המתאימות אצלה במחשב. מבחינת החקלאי זה יתרון עצום שמציל אותנו וחוסך כמה אלפי שקלים. באחת מהחלקות לא היו בדיקות מן העבר ובאמת על אותה חלקה היו בעבר בעיות. עכשיו חפרנו שם בורות ועל סמך התוצאות שינינו את כיווני הנטיעה. בינתיים אני עוד לא יכול להגיד אם זו הצלחה או לא, זה עוד לא עבר חורף”.
ארכיון הקרקעות במרתף בצמח מזכיר לבן הגיא את ארכיון הספרים הישנים שאף אחד כבר לא קורא בספר “צלה של הרוח”, של הסופר הספרדי קרלוס רואיס סאפון. בהבדל אחד: בעוד שבספר לילד דניאל, שאביו לוקח אותו לארכיון הספרים הסודי, אסור לספר עליו לאיש, בן הגיא תמיד שמחה לספר לכל מי שרק מוכן לשמוע על האוצר שירשה מחמיה שאותו לא זכתה להכיר.
